גורי לורה ויוסף
סיפור חייהם של לורה ויוסף הוא למעשה סיפורם של החלוצים אשר עלו לארץ בראשית המאה העשרים בהאמינם כי "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות….". זהו סיפורם של צעירים בגיל העשרה, שנפרדו ממשפחותיהם ועלו לארץ מתוך רצון עז להגשים את החזון הציוני – לשוב לציון ולבנותה כבית הלאומי לעם ישראל.
יוסף גרשובסקי נולד בעיירה טרוקי (היום טראקאי) שבליטא בשנת 1909 (עם עלייתו לארץ ב-1924 וכדי לא להיתקל בבעיות עקב גילו הצעיר, הצהיר כי נולד בשנת 1906). טרוקי, עיירה יפהפייה המתפרסת על פני קבוצת איים וחצאי איים כ-30 ק"מ מערבית לבירה וילנה. לאביו אברהם היה בית מסחר לאריגים והוא אף סיפק מדים לצבא. המבנה בו היה בית המסחר של אברהם גרשובסקי אותר בשנת 2011 על ידי נכדותיו מיכל ורד ועפרה רימון ובעליהן במהלך טיול שורשים, במפגש רחובות במרכז העיירה סמוך לקתדרלה. היום מצוי במקום בית קפה ומפעל בוטיק לשוקולד. הוריו, אברהם ואיטה, אחיו דב ושלום ואחותו סוניה עלו בעקבותיו לארץ במהלך שנות השלושים וכך ניצלו מהגורל האכזר של 300 יהודי טרוקי, אשר ב-1941 עם כיבוש ליטא, הובלו לאחד האיים ביחד עם יהודי עיירות שכנות, סה"כ 2500 נפש, ושם הומתו ונקברו בקבר אחים. (אח הבכור דוד, למד רפואה בבלגיה התמחה ברפואה בפריז ובמהלך המלחמה נמלט לדרום צרפת והסתתר במערות בהרים בסביבת העיר ניס. בנו אלן ובתו שנטל ובני משפחותיהם מתגוררים בדרום צרפת.
בשנת 1923 הוקם סניף ה"החלוץ" בטרוקי: "לאחר פעולה של שנה אחת אושר בסניף החבר הראשון לעליה – היה זה יוסף גרשובסקי (גורי), מהצעירים שבסניף אך מהלהוטים ביותר לעליה. כל הסניף עקב בהתרגשות אחר שלבי ה"אישור". עמידתו של החבר ג. בפני חברי המרכז בווילנה ובחינתו על-ידי "מחלקת העבודה", נמסרו לחברים בדין וחשבון מפורט ומדוקדק. וכשהגיע יום עלייתו בשלהי החורף של 1924, היה זה חג גדול בעיירה ובמיוחד בסניף, שראה בו את פרי ביכוריו. נשף הפרידה שנערך לו – הראשון ממין זה – היה ביטוי להתגשמותו של חלום גדול. חברי "החלוץ" ראו את הדלת לארץ נפתחת גם בשבילם, והתלהבותם לרגל המאורע היתה גדולה מהמשוער. לאחר עלייתו של יוסף, המשיך הסניף ביתר-שאת בעבודתו" (אשר שומרוני-שטרז, "טרוקי עיירה יהודית לשעבר…" בתוך: טרוקי, ללא שנת הוצאה ושם עורך: עמ' 44).
כאמור לעיל, עלה יוסף לארץ בשנת 1924. את דרכו לארץ עשה ברכבת עד נמל קונסטנצה שברומניה ומשם באנייה לנמל יפו. עם עלייתו התקבל כחבר ב"קבוצת הדרום" במושבה רחובות. במשך שנתיים עסק ב"כיבוש העבודה" – שכנוע האיכרים להעסיק פועלים יהודים.
בינואר 1927 התגייס למשטרת המנדט, כשהוא מושפע הן מהעובדה שהיהודים ששרתו בחיל הספר פוטרו והן מנאום שנשא צ'לנוב במהלכו עודד צעירים להתגייס למשטרת המנדט כדי להיות נכונים לשרת במשטרה עברית עת תוקם המדינה העברית. פרופ' יוסף קלויזנר, ההיסטוריון וראש החוג לספרות באוניברסיטה העברית, שיוסף היה בן דודתו, סייע לו להתקבל למשטרת הרוכבים הבריטית ((Mounted Police. מספרו האישי במשטרת המנדט היה 165. לאחר סיום הקורס בבית הספר לשוטרים הוצב בתחנת הקישלה שליד שער יפו.
באחד הימים (בשנת 1927) פנה אליו קצין בריטי בבקשה שיכיר לו את חברותיו הנחמדות. יוסף השיב: "אינני מכיר לגוי יהודיות". כעונש על עזות פניו הועבר מירושלים למשטרת יריחו, שם שרת עם עוד שוטר יהודי ומספר שוטרים ערביים. מתחנת המשטרה ביריחו הועבר לנקודת השיטור באום שורט, אחד ממעברות הירדן, צפונית ליריחו, כשהמשימה שלו ושל השוטר הנוסף שהיה במקום הייתה למנוע הברחות סמים. המקום אופיין במכת יתושים, ואכן תוך ימים ספורים חלה יוסף בקדחת צהובה. יוסף הקודח מחום נקשר לסוסו וכך ברכיבה, הועבר לבית החולים הדסה שבהר הצופים. חוסנו עמד לו ועם החלמתו חזר לשרת במשטרת הרוכבים בירושלים, שם אף היה מדריך בבית הספר לרכיבה. בשנת 1933 במסגרת התחרות השנתית של משטרת המנדט, זכה בפרס הראשון כרוכב המצטיין ביותר ברכיבה אמנותית. יוסף שהיה ספורטאי מצטיין, אף שיחק בתפקיד חלוץ בנבחרת הכדורגל של משטרת המנדט. נבחרת זו זכתה בגביע דובינג בשנים 1931 ו-1934-1935 ולשחקני הנבחרת הוענקו מדליות.
במהלך שרותו בירושלים קיים קשרים עם המוסדות הלאומיים ועם ההגנה – ארגן קבוצת בחורים שתפקידם היה לארוב לבריונים ערביים במטרה לסכל את מזימותיהם. גם במהלך פרעות 1929 עמד בראש המגינים. במהלך מאורעות אלה התקבלה ידיעה שערביי חברון עולים על שכונת ימין משה. יוסף ערק מתפקידו הרשמי למשך יומיים וביחד עם הצעירים שארגן הדפו את המתקיפים ואף גרמו להם אבידות. כדי שלא ייענש, השיג עבורו מפקח המשטרה לנגר, תעודת מחלה לשני הימים בהם נעדר מעבודתו במשטרה. ערביי ירושלים שחשו מאוימים על ידו ביקשו להתנקש בחייו. משחש שאורבים לו ביקש להעבירו לחיפה. בחיפה עסק גם בהדרכת רוכבים (כנראה בבי"ס לרכיבה שהיה ברחוב יפו).
לאחר זמן קצר, ב-1931 נשלח לקורס קצינים. לאחר סיום הקורס, ב-1932, הוצע לבוגרי הקורס תפקיד מפקח משטרת עפולה. חבריו לקורס התחמקו מהתפקיד כיוון שהאזור היה פרוע באותה עת. יוסף הסכים לקחת על עצמו תפקיד זה. באותה עת ערביי האזור וערביי ג'נין ובראשם תופיק אל-עטרי, לא נתנו מנוח לחברי הקיבוצים והמושבות, שסבלו מגניבת ציוד ובהמות, שוד ועקירת עצים. יוסף עסק במרדפים ובמקרים רבים החזיר את הרכוש הגזול. כמו כן היה פעיל בהדרכת נוער בעמק – בחורשות מרחביה, בלפוריה ובסביבות עין חרוד. במהלך מאורעות 1936, יחד עם קומץ שוטרים, הגן על ישובי האזור. באחת הפעולות אף נפצע מכדור בראשו. יוסף סייע לחיים שטורמן בפעולותיו, מסר ידיעות לאורד וינגיט שהיה באותה עת בעין חרוד, ובהיותו מפקח במשטרת שאטה, הגיע אליו יום אחד אורד וינגיט מסר לו ארגז תחמושת באמרו "החבא זאת מתחת למיטתך כדי שלא יראה זאת השוטר הערבי המשרת עמך". ב-1936 הדריך נוטרים בפתח תקווה, ובשנים 1937-1936 הדריך את "חיל הרכבות" במגרשי התערוכה בתל אביב.
לאחר 9 שנות שרות בעמק במהלכן היה מפקח תחנת עפולה ומפקח תחנת שאטה, הועבר למשטרת בית-ליד כקצין חוקר. אזור זה סבל מהסתננות של ערביי טול כרם ושכם. בנוסף למאבקו במסתננים היה צריך להיאבק גם במכת השוחד שרווח בקרב שוטרי משטרת בית-ליד בראשות הקצין הבריטי. לאחר הסכמת בא כוח הישוב, פיטר סמל יהודי אחד ושנים אחרים הועברו לתחנה אחרת. בראשית 1945 הועבר למשטרת עפולה, כיוון שמאבקו בלוקחי השוחד לא נשא חן בעיני הממונים עליו. ב-1945 קיבל אות על שירות מצטיין במשטרה וצילום של יוסף במדי המשטרה פורסם בעיתונות.
ב-1946 התבקש על ידי הקצין הבריטי מפקח כל מחוז הגליל, לעבור לטבריה, במטרה לשים קץ לשוחד שקיבלו שוטרים ממקורות שונים. בעזרת מר גוברמן בעל מלון בטבריה והודות למאמציו סודר שלשוטרים תשולם תמיכה כספית בסך 5 לא"י לחודש. עם תום המנדט (בתעודת השחרור ממשטרת המנדט שניתנה ב-15 במאי 1948 קיבל על התנהגות את הציון: (very good עסק בארגון ענייני משטרת טבריה. ב-1951 הועבר למשטרת עפולה כראש מחלקת חקירות פליליות, ומשם הועבר בשנת 1956 למשטרת צפת. לאחר פרק זמן קצר התמנה למפקד משטרת צפת בדרגת פקד. יוסף גורי (גרשובסקי), שמספרו האישי במשטרת ישראל היה 19, פרש מהמשטרה בשנת 1965 לאחר 40 שנה שבהן שרת במדי המשטרה, תחילה הבריטית ואחר כך במדי משטרת ישראל.
בספטמבר 1943 (תשרי תש"ד) נשא יוסף את לורה סימוביץ לאישה. היו אלה נשואים שניים לשניהם, שכן ב-1935 נישא יוסף בעפולה אך נישואים אלה התפרקו לאחר זמן קצר (גרושתו שנישאה בשנית מתה בלידה. שמה לא ידוע). לורה הייתה נשואה לחיים בן-דורי (בנדרסקי) בשנים 1940-1937. ב-1940 נפטר חיים בבית חולים בלינסון כתוצאה מסיבוך של דלקת התוספתן.
לורה סימוביץ ילידת 1917, בתם של רבקה ויצחק סימוביץ, עלתה לארץ מהעיירה דומינשטי שבמחוז רומן שברומניה בשנת 1936 לאחר הכשרה שעברה ברומניה מטעם תנועת "החלוץ". לורה, שמנעוריה הייתה חברה בתנועת "השומר הצעיר", היא עלתה לארץ במסגרת תנועת הנוער "הנוער הציוני" – האגף המתון של הציונים הכלליים. יצחק ארצי היה מנהיג התנועה. לורה הביעה לא אחת את גאוותה על כך כי היא וחברתה נבחרו מכל הקבוצה בהכשרה, לעלות לארץ עם שני הסרטיפיקטים שקיבלה התנועה. קבוצת הצעירים מרומניה, שכללה את לורה וחברתה, הגיעו לארץ לנמל חיפה באנייה רג'ילו קרול באפריל 1936. בחיפה מצאה עבודה בביתו של איל הספנות החיפני משה משולם. לורה טיפלה בבן הבכור איקו. משפחת משולם התייחסה ללורה בחמימות רבה ומשולם אף אפשר לה להפליג לרומניה באחת מאוניותיו ב-1937 לביקור משפחתי. ב-1937 נישאה לחיים בן-דורי (בנדרסקי), עזבה את חיפה והצטרפה אל חיים בקומונה "פלוגת מכבי" שהוקמה בנתניה על ידי יוצאי רומניה ב-1935, חברי תנועת מכבי שהגיעו לארץ למכבייה השנייה ב-1934 ונשארו בארץ באופן בלתי לגלי. חיים, בוגר לימודי טכנאות-כימיה בלייז' שבבלגיה, הגיע לארץ ב-1934 כדי להשתתף כאתלט בתחרויות המכבייה. חיים בן-דורי נפטר בספטמבר 1940 בבית החולים בלינסון בעקבות סיבוך של דלקת התוספתן. הוא נקבר בבית הקברות בנתניה. בתקופה זו בקירוב גם מתפרקת הקומונה על רקע הקשיים הכלכליים עמם התמודדו חברי הקומונה. בשנת 1941 מצטרפת לורה לאירגון "ההגנה" ועוברת קורס עזרה ראשונה בנתניה. הנשים בוגרות הקורס מצטרפות ב-1942 לשורות ה A.T.S.
כידוע, בשנת 1942 השתנתה מדיניות הבריטים, על רקע התעצמות הקרבות בין הצבא הגרמני לבריטי בצפון אפריקה, והם החליטו לגייס גם את בני ובנות הישוב לשורותיהם. לורה התגייסה יחד עם חברתה אנוצ'ה יתום ל- A.T.S חיל הנשים הבריטי, ביולי 1942, והוצבה בבית חולים שדה בג'ניפה שבמצרים בתפקיד Medical Orderly . ביוני 1943 לאחר שירות של שנה, וליתר דיוק 346 ימים כפי שמצוין בתעודת השחרור, השתחררה מה-A.T.S ושבה לנתניה. בנתניה נפגשה עם יוסף ששרת במשטרת בית-ליד באותה עת ונישאה לו מספר חודשים לאחר שחרורה בשנת 1943. לאחר שהתגוררו במשטרת בית-ליד, שם נולדה בתם הבכורה נורית (נולדה בבי"ח בילינסון) עברו ב-1945 לעפולה ומשם עברו למשטרת טבריה שם נולדו עפרה ומיכל (בבית חולים שוייצר) ושם גם התגוררו במהלך מלחמת השחרור.
במאי 1948 ביקר את לורה ויוסף האח הצעיר למשפחת סימוביץ מאוריציוס-משה. מאוריציוס, יליד 1923 עלה מרומניה לארץ ב-1947 באנייה. על פי עדות בעל פה של דן איסק, בן דודתה של לורה, עלו בשנה זו יהודי רומניה באניות דאנקרצנט ופאניורק שהפליגו מבולגריה. הן נתפסו על ידי הבריטים אחרי שעברו את מיצרי הבוספורוס בטענה שהנוסעים הם מרגלים קומוניסטים. הסוכנות היהודית נתנה הוראה להיכנע והמעפילים הובלו למחנות מעצר בקפריסין. דן איסק שהיה מפקד אצ"ל בקפריסין, פיקד סה"כ על 3,600 ביתרים, ביניהם גם מאוריציוס הכלוא במחנה ליד לרנקה. במאי 1948 בוחר דן איסק 36 בחורים, ביניהם מאוריציוס, ושולח אותם להצטרף לקרבות בארץ. הם בורחים דרך מנהרה שפיתחה ליד עץ זית. משם הועברו על ידי יוונים במשאיות לנמל ולספינה שהובילה אותם לארץ. בפברואר 1949 עולים איסק ושאר העצורים לארץ.
בתום ביקורו אצל משפחת אחותו בטבריה שנמשך שבוע ימים, הוא שב לשורות חטיבה 7 של השריון. ב-31 במאי 1948 נפל בקרבות לטרון. 31 במאי הוא גם יום הולדתה של לורה. מאוריציוס נקבר בנען, אך ב- 1950 כשעלו הוריו לארץ מרומניה ועברו, ככל בני המשפחה שעלו מרומניה, להתגורר ליד לורה ויוסף ששרת במשטרת עפולה וליד אחיה הבוגר של לורה אוקטאב-יהושע גלבוע חבר חברת החשמל שהתגורר אף הוא בעפולה, הועברה גופתו ונטמנה בבית הקברות בעפולה.
יוסף גורי נפטר בשנת 2000, לורה נפטרה שש שנים לאחר מכן ב-2006. ללורה ויוסף נולדו שלוש בנות: נורית עליס המתגוררת בפיטסבורג שבארה"ב, עפרה רימון המתגוררת בחיפה ומיכל ורד המתגוררת בפתח תקווה. צאצאיהן מונים שמונה נכדים וששה עשר נינים ללורה ויוסף.
