ד"ר יוליוס-יצחק רוזנבוש.
תולדותיו. נכתב בידי בנותיו: שושנה ברט, כיום בירושלים. ונערך על ידי מרים ארזי גבעת חיים איחוד.
אבינו נולד ב-22.8.1886- בעיירה בורקן בהססן בסביבות קאסל שבגרמניה.הבן השני למשפחה בת ששה ילדים. אביו, מאיר רוזנבוש היה קצב, סוחר בהמות וחקלאי. בעיירה היו כ- 1300 תושבים , מהם כ60 משפחות כ300 נפש ,יהודים. הם חיו בעיירה כ400 שנה. בגיל הצעיר הוא למד בבית הספר היהודי שבו למדו כל התלמידים בכיתה אחת. המורה הבחין שהידע שלו הוא מעל הממוצע, ויעץ להורים לשלוח אותו לבית הספר "זמסון" בעיר וולפנביטל. בי"ס זה הוציא רבנים רבים בימים ההם . הוריו יעדו אותו להיות רב בישראל. שנתיים לפני הבגרות הוא הושעה מבית הספר , כי כתב פליטון היתולי על המורים. שוב, מורה העיירה הרגיע את ההורים ודאג שהילד יתקבל לגימנסיה בעיר מרבורג. גם שם הצטיין עבר את הבחינות בהצטיינות והחליט להמשיך הלימודי הרפואה. כבר במרבורג בשנים 1905-1908 הוא התוודע לחוג סטודנטים ציוניים . היו אלה לרוב צעירים ממזרח אירופה שהיו יוצאי "חובבי- ציון". הצעיר, יוליוס רוזנבוש למד רפואה בפרייבורג, מינכן , ברלין וכמובן במרבורג. הוא היה חבר באגודות ציוניות כגון:עבריה, חשמונאים, יורדניה ו K.Z.V ( ארגון סטודנטים ציוניים). את לימודיו הוא סיים בברלין, ואת הסטאג' עשה בבית החולים היהודי בברלין וכן בCHARITEE . (בידינו נמצאות כל התעודות על כך). אחדים מחבריו נסעו כבר אז לפשלתינה ,לתור את הארץ. ביניהם חברו הטוב ד"ר זאב וילהלם ברין שהשתקע בחדרה בשנת 1910 . הוא לא הצטרף לטיול עם חבריו כי ראה חובה לעצמו להחזיר להוריו ולו במעט במה שהם השקיעו ב ו במשך השנים. הוא עבד כשנה באזור מכרות בשלזיה העילית , שם שרר עוני רב ומחלות ריאות לרוב. בשנת 1912 התקשר אבא עם רופא יהודי שרצה למכור את ביתו ואת המרפאה ולצאת לפנסיה . היה זה בעיירה קטנה בפומרניה , בין דנציג לשטטין, וכ60 ק"מ ממנה. בשם נאוגרד, הוא קנה את הנכס ושם עבד וחי כ20 שנה. הוא התחבב מהר מאד על הסביבה: הסוחרים, האיכרים ואף על האצולה שחיו בחוות גדולות באזור. בשנת 1914 התגייס לצבא הגרמני. הוא שרת שלוש שנים בחזית בלגיה .( יש בידנו צילומים של פציעות וניתוחים מחזית זו) . בשנת 1917 נשלח לרומניה כמנהל בית- חולים למחלות-מדבקות (טיפוס לרוב). עד סוף חייו התגאה שאיש מאנשי הצוות לא נדבקו , הודות לשמירה קפדנית של הגיינה , דבר לא קל בתנאים של אז. לאחר המלחמה חזר לנאוגרד. המרפאה גדלה במהירות. הוא התקשר לאחות שעבדה איתו בבלגיה, היא הייתה חניכת מנזר ואחות מצוינת היא שהתה בביתנו עד לעליתנו. בחנוכה 1920 התחתן אבא עם אמנו הילדה כהן, מהעיר שטטין. היא היתה פיזיותרפיסטית והיה לה מכון מודרני להתעמלות אורתופדית. את הציוד הביאה איתה לנאוגרד. במשך השנים המרפאה התרחבה מאד. בוקר ואחר-הצהרים הוא עבד במרפאה שתפסה את כל קומת הקרקע של הבית: שני חדרי טיפול, חדר רנטגן, חדר חושך ומכון ההתעמלות של אמא. בימי השוק בעיר הגיע מספר החולים למאה ויותר, כך, שבחדר ההמתנה היו מספרים. האיכרים נטלו מספר, והלכו לעיסוקיהם ובשווקים שאלו איזה מספר בתור. היות ואמא העדיפה להתמסר לשלושת הבנות , הייתה אחות שניה שטיפלה במכון, בצילומי הרנטגן ובמכשור החשמלי שאבא הכניס למרפאה. כמעט בכל לילה הוא נקרא לחולים בעיר ובכפרים שבסביבה. הוא רכש את המכונית הראשונה שלו בשנת 1910! לכן גר בבית גם נהג ובני משפחתו. במכונית היו תמיד שני ארגזים עם ציוד סטרילי, האחד ללידות והשני לניתוחים קטנים שבוצעו בבית החולה. הנהג היה מיומן להכין הכל ולעזור בעת הצורך. לעתים גם אנו התלווינו לביקורי הבית לניצול הזדמנות נדירה להיות עם אבא. אפילו בימי ראשון כאשר המשפחה נסעה לטיול, לעתים עמד נער בצידי הדרך ומסר הודעה שהאחות שלחה. רמת החיים הייתה גבוהה למדי . מידי שנה אבא נסע להשתלמויות רפואיות בבית חולים בברלין, כדי להתעדכן ברפואה מודרנית , וכן נסעו לטיולים ונופש באירופה. בפסח 1931 ההורים הצטרפו לטיול מאורגן ל"פלשתינה". כל 30 חברי הקבוצה היו אקדמאים ציונים ותיקים וחברים משכבר הימים. (כולם עלו ארצה לפני מלחמת העולם ה2- ). במעמד זה אבא נפגש עם חברו ד"ר ברין וקנה פרדס ומגרש בחדרה. בקיץ 1931 היתה בעירנו תיגרת-ידיים בין צעירי הנאצים לבין צעירי הקומוניסטים. היו פצועים, והאחרונים הגיעו למרפאה לשם טיפול. כעבור כמה ימים הופיעה בעיתון הנאצי קריקטורה של אבא והאשמה שעמד אחרי הקומוניסטים. הדבר לא נתן לו מנוח, הוא תבע את האחראים לדין על הוצאת דיבה. יחד עם עורך-דין יהודי הם עמדו בגאווה על שלהם וזכו במשפט. על הצעירים היה לשלם קנס, לשלם את הוצאות המשפט ולהתנצל בפומבי. ההורים חשבו לעלות לארץ כאשר הפרדס ישא פרי היינו בעוד כ10 שנים. אך כאשר ב1.4.1933 היטלר עלה לשלטון, והוטל חרם על כל העסקים היהודיים, החליטו ההורים באותו היום ,לעלות ארצה. לפני הבית שלנו עמדו משמרות נאצים ולא נתנו לחולים להכנס. אבא מכר את המרפאה לרופא נאצי, שלא היה מאנשי המקום. גם האחות וגם הנהג רצו לעלות איתנו ארצה… (כעבור שנים התברר לנו שהם סבלו רבות בזמן המלחמה ואחריה , בעיקר בזמן הכיבוש הרוסי והשלטון הפולני שהגלו אותם מן העיר.) ב26.11.1933 הגענו לחיפה. לאחר שבוע הגענו ברכבת לחדרה. אבא הביא את המכונית דרך העמק לג'נין וכרכור לחדרה. בין חיפה וזיכרון יעקב היו עדיין ביצות שלא אפשרו מעבר המכונית בחורף. בחדרה חיכתה לנו דירה שד"ר ברין הכין עבורנו. ה"ליפטים" עם הרהיטים ומעט הציוד הרפואי הגיעו רק כעבור חודשיים. כעבור חצי שנה אבא קיבל רשיון לעבוד כרופא בארץ. אבא למד מהר מאד עברית הודות ללמודיו בבית-ספר יהודי בילדותו. מיומו הראשון קרא את עיתון ה"ארץ", וכן החל ללמוד ערבית. היות והוא היה רגיל לאחות במרפאה, אמא עזרה לו מן היום הראשון. מה גם שאבא סבל הרבה שנים מאולקוס, ולעיתים נפל למשכב. המרפאה התפתחה יפה מאד . האיכרים, הפועלים וגם ערביי הסביבה פקדו אותה. בשנת 1934 פנתה להורים משפחה ממיסדי חדרה, וברצונה לקנות את המגרש שלנו כדי לבנות בית חולים מודרני. לבריטים היו חוקים מחמירים בקשר לבנין בית חולים , ואחד מהם היה שדרושים שני מגרשים לבית-חולים בן 20 מיטות. אבא התנה את מסירת המגרש בזה שהוא יהיה מנהל מחלקת הנשים. זה הרגע שחלומו למחלקה גיניקולוגית משלו מתגשם. כל שנת 1934 שקדו ההורים יחד עם מהנדס מקומי לבנות את הבית. בינתיים אבא התקשר לרופא כירורג , מגרמניה, ד"ר צבי הופשטיין,. הוא היה בעל בית חולים פרטי ואשתו ניהלה את משק הבית. גם הם היו ציונים וותיקים ורצו לעלות ארצה. הם רכשו ציוד מלא לבית חולים כולל חדר-לידה וחדר ניתוח. כל זאת בכספי ה"העברה",(כספים שהיו מוקפאים בבנקים בגרמניה, והשלטונות הסכימו שיהודים ינצלו אותם כדי להניע את גלגלי התעשיה הגרמנית) של הורי ושלהם שהיו מוקפאים בבנקים בגרמניה. כך חונך בשנת 1935 בית חולים פרטי בחדרה, היחידי באזור השומרון. מחלקת יולדות הייתה העיקרית שבו. מכל הסביבה, עמק-חפר, זכרון יעקב, חדרה פרדס-חנה כרכור וכל הקיבוצים ומחנות ההכשרה שבסביבה הגיעו יולדות. לעיתים המכונית של בית-החולים נסעה להביא יולדות, בעיקר בשעות הלילה. גם במחלקה הכירורגית היו חולים אך מספרם היה מועט. כמובן שאבא עבד יומם ולילה. לצדו הייתה מיילדת ותיקה גב' חנה בן-ישי. אמא לעתים נלוותה אליו. בית החולים פעל לשביעות –רצון של כולם. עד אשר בשנת 1936 פתח בית החולים ביילינסון את שעריו.קופת חולים הכללית אסרה על חבריה להתאשפז בחדרה וחדלה לתמוך בבית החולים. למרות שהציבור סבל רבות מריחוק המקום. יולדות היו צריכות להגיע לפתח-תקווה כשבוע לפני הלידה. הבעלים לא יכלו לעתים לעזוב את העבודה , הבית והילדים, או את המשק שלהם. כל זאת במצב הבטחון הקשה בשנות המאורעות 1936-1939 בקשיי תחבורה ובחוסר הטלפונים של אז. מהמועצה המקומית וקופת-חולים של הציונים הכללים הייתה עזרה קטנה מאד. למרות הקשיים המוסד המשיך לתפקד. בפברואר 1941 אבא התמוטט לאחר לידה, והובהל לבי"ח "אסותא" בתל-אביב. פרופ' מרכוס ניתח אותו אבל האולקוס התפוצץ בזמן הניתוח וגרם לזיהום קשה. אבא שהה 3 חדשים ב"אסותא" ואמא לא משה ממיטתו. לאחר מכן היו עוד שלושה חודשים בתל-אביב כי הפצע לא הגליד. זמן רב אבא לא הרגיש טוב והוחלט לנתחו שנית. היו אלה סיבוכי מעיים. לאחר הניתוח אבא החלים מהר והרגיש טוב מאד. בתקופהזו אמא שכנעה אותו לוותר על העבודה בבית החולים ולפרק את השותפות עם משפחת הופשטיין. היות והמצב הכלכלי של בית החולים לא השתפר, הציעה משפחת הופשטיין את הבית לצבא הבריטי. הצבא הפקיע אותו וזה נהפך לבית חולים מרכזי של הצבא של יוון החופשית. ד"ר הופשטיין הפך לקצין בריטי ואשתו אחות במדים בריטיים. ד"ר הופשטיין נפטר בשנת 1944 . לאחר המלחמה הגב' חיסלה הכל וסגרה את הבית. משפחת זוסמנוביץ , בעלי הנכס מסרה אותו לקופת חולים הכללית. הוא שימש כבית יולדות בהנהלתו של פרופ' הלברכט, עד הקמתו של בית החולים הלל יפה, שמחלקת המילדות שלו היה אגפו הראשון.
עיסוקיו הציבוריים של ד"ר רוזנבוש
קליטת- עליה: בשנים 1933-1939 הבית שלנו היה פתוח לאורחים- עולים חדשים. לא רק הורי אמנו ואחיה, שגרו אתנו כל השנים בבית, אלא גם שני אחיו של אבא ומשפחותיהם , שאבא שכנע לעלות ארצה לפני המלחמה, גרו אצלנו עד אשר מצאו את מקומם בחיפה, וכמו כן עולים שלא מבני המשפחה אשר נקלעו לחדרה וחיכו לסידור כלשהו בארץ. רבים באו להתיעץ עם אבא האם לעלות או איפה להשתקע. לרבים הוא אכן עזר. חוג עולי גרמניה: אבא היה בין מקימי "חוג עולי גרמניה" בחדרה בעזרתו של המהנדס עמנואל רר.הם ארגנו יעוץ, חוגים הרצאות ומסיבות וברבות הימים הפכו ל"התאחדות עולי מרכז אירופה", ולאחר מכן הצטרפו למפלגה הליברלית. בית כנסת: בעזרתו של ד"ר ווילה הוקם בית כנסת "זכרון קדושים " בנוסח אשכנז. ביה"כ קיים עד היום הזה. ההסתדרות הרפואית: שנים רבות הוא היה יושב ראש סניף חדרה בהסתדרות הרפואית במקום. גם כאן פעל בקליטת עליה וכן, ארגון הרצאות ופעילויות. מובן שהמרצים לנו אצלנו בבית. מגן-דוד-אדום: בתקופתו נפתח סניף "מגן דוד אדום" ע"י ד"ר אבי-אור (קורץ),והגב' ציפורה דנין. "הגנה" : בתוקף תפקידו היה חבר ב"הגנה" ובמגן- דוד –אדום.
עתיקות: משנת 1934 ההורים היו חברים בחברה "ארץ ישראל ועתיקותיה" כמה שנים היה "נאמן" החברה, וכן השתתפו בהרצאות ובכינוסים השנתיים.
הגימנסיה בחדרה: בשנת 1937 אני (שושנה) גמרתי את לימודי בבית הספר "אחד העם" בחדרה. הייתה שאלה איפה אנו נמשיך ללמוד. ההורים לא רצו לשלוח בני 13-14 לתל-אביב או לירושלים בימי המאורעות. כך, אבא היה בין הוגי הרעיון לייסד בחדרה כיתות המשך. בשנתיים הראשונות היינו 7 תלמידות ותלמיד אחד. זה היסוד ל"תיכון- חדרה" . במשך 56 שנים סיימו בו 6,602 בוגרים. בני ברית: לאחר מלחמת העולם השניה, ולאחר שאבא הבריא הוא המשיך במרפאה הפרטית ובפעילות ציבורית. הבית היה תמיד פתוח ורוב הישיבות נעשו בו. הוא היה הנשיא הראשון של "בני ברית" בחדרה. הוא הגה את הרעיון להקים בחדרה בית-אבות מודרני, כדוגמת בתי האבות של עולי מרכז אירופה. הלשכה הגדולה של ב"ב הבטיחה כספים מכספי השילומים שעמדו להגיע. לשם מימוש קרן המפעל הגיע יהודי מנוחין, שהייתה לו משפחה בחדרה, ונתן קונצרט בחינם. הדבר לא יצא לפועל כי א. בני ברית החליטו להשקיע את כספם בחיפה ולא בחדרה. וב. כי לשכת הרווחה של מועצת חדרה דרשה ווטו בהנהלה. דבר שאבא לא יכול היה להסכים. הכסף שנאסף שימש לימים לבניית בית "בני ברית" בחדרה. המועצה הכפרית: כל השנים ההורים החזיקו את הפרדס. למרות כל הקשיים בזמנים ההם, מלחמת חבש, המאורעות, מלחמת העולם, שהעמידו את כל ענף הפרדס במשבר חמור. לכן, אבא נחשב לחקלאי ונבחר לחבר ה"מועצה הכפרית" שהיתה מקבילה למועצה המקומית. במשך השנים אנו הבנות למדנו והקמנו משפחות.
שושנה ברט : מדריכה לכלכלת בית בוויצו התחתנה עם שמעון ברט. הקימו ביתם בחדרה ויש לה 2 בנים ו3 נכדים.
חוה פלג: התחתנה עם צבי פלג והקימו את ביתם בקיבוץ שדות ים. חווה עבדה למעלה מארבעים שנה בבית החולים "הלל יפה" כמיילדת ראשית כממשיכת דרכו של אבא. יש לה 2 בנים ו9 נכדים.
מרים ארזי: התחתנה עם אליעזר ארזי והקימו ביתם בקיבוץ גבעת חיים איחוד. מרים מורה לגיאוגרפיה וחינוך מיוחד יש לה 2 בנים ובת ו10 נכדים.
בשנת 1956 ההורים נסעו לאירופה , שלא בקרו בה מאז עלייתם ארצה. הם פגשו חברים משכבר הימים, וחזרו מלאי רשמים. לא ספרו לנו שאבא לא הרגיש טוב במשך הטיול. בחנוכה הם נסעו לועידת "בני ברית בירושלים" אבא חלה בשפעת והם חזרו מוקדם מן המשוער. כאשר עשה שיקוף ריאות , לקח את הצילומים מיד הרופא ואמר: אני יודע, יש לי סרטן ריאות . בפברואר הוא נותח בבית החולים "ביילינסון" . הוא התאושש מהר , וחי עוד כמה שנים עד להתקף הבא. הוא הועבר והיה ער לכל הטיפולים שנעשו בו, אך ההקרנות החלישו אותו מאד.
אבא נפטר בכ' בשבט 1960. בן 72 במותו.
יהא זכרו ברוך.
