משפחות זיולד לוינסון
משפחת זיולד
אבי המשפחה שלמה זיולד נולד ב-1902 בפולניה. עלה ארצה כחלוץ בשנת 1921 והוא בן 19 בלבד. את בני משפחתו הענפה, שעזב מאחוריו, לא ראה יותר, כי נרצחו בשואה. בשנים הראשונות בארץ עבד בסלילת כבישים, בעבודות חקלאיות ובשמירה.
בשנת 1926 התגייס בירושלים למשטרת פלשתינה, של המנדט הבריטי. הוא היה פרש מצטיין, ועלה מהר בסולם הדרגות, הודות לחריצותו, לאומץ ליבו ולהישגיו ברדיפה אחרי פושעים. בשנת 1941 הוענקה לשלמה, שכונה ע"י האנגלים אינספקטור סלומון זיולד, דרגת קצונה. בנוסף הצטיין גם בספורט כאתלט, וזכה במקום ראשון בתחרויות ריצה ל-100 ו-200 מטר. יכולת זו זיכתה אותו בפרסים ובהערכה רבה. שלמה נפצע פעמיים במהלך שירותו במשטרה: בפעם הראשונה בפרעות של ערבים ביפו, בשנות השלושים של המאה הקודמת. בפעם השנייה נפצע מכדור אקדח בידו, בזמן פעילות מבצעית. הוא שרת גם בתחנות משטרה ביריחו, בעפולה ובראש-פינה. היה מפקד משטרת ראש-פינה בשתי תקופות: בשנים 1937-1940 וכן בשנים 1943-1948. הוא היה קצין יהודי יחיד בכל הגליל, מקובל ואהוד על כל התושבים, ערבים ויהודים. בחדר ההיסטוריה של משטרת ראש- פינה הוקם לזיכרו לוח הנצחה.
בשנת 1946 הוענק לו עיטור (מדליה) ממלך אנגליה ג'ורג' השישי (אביה של מלכת אנגליה אליזבט השנייה) על שרות נאמן ומסור. בשנת 1948, טרם סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, קיבל העברה למושבה רחובות, והיה למפקד הראשון של משטרת רחובות, עם קום המדינה. בתחנה הוקם לו לוח זיכרון במסדרון המורשת. בשנים הראשונות של המדינה לא הוקם עדיין משמר הגבול, והמשטרה הייתה צריכה לטפל גם ברוצחים, שודדים וגנבים ערבים, שהסתננו מעבר לגבול ופגעו באוכלוסייה היהודית. מארבים ומרדפים בלילות נוספו לעבודה המשטרתית הרגילה, ושלמה היה קצין של "אחרי": יוצא בראש אנשיו, ונותן דוגמא אישית של אומץ ונחישות. הקצין סלומון (שם זה נשאר לו גם במדינת ישראל, אחרי שהבריטים עזבו) שרת כמפקד משטרת רחובות במשך 12 שנים, עד לצאתו לגימלאות בשנת 1960.
שלמה נפטר בשנת 1981 והותיר אחריו רעיה מסורה שהלכה עימו לאורך כל הדרך – ציפורה לבית צפניה, בת ירושלים, שנפטרה 6 חודשים אחריו, ושני בנים ובת. הבנים בצה"ל: תת-אלוף עו"ד שבתאי זיו, ואלוף-משנה חיים זיו. הבת ד"ר רות לוינסון – מדענית ואמנית. בהקלדת 5 המילים האחרונות בגוגל עולה אתר אינטרנטי, שבו סרטים על המשפחה, ספרים אוטוביוגרפיים, וציורים מתערוכות של רות בארץ ובחו"ל.
משפחת לוינסון
בשנת 1939, ממש ערב מלחמת העולם השניה, הגיעו לרחובות מברלין, ד"ר קורט לוינסון ומשפחתו. הם ניצלו ברגע האחרון מציפורני החיה הנאצית. הרופא היה מומחה לגינקולוגיה, מיילדות, כירורגיה זעירה ואורטופדיה. רחובות התברכה מיד בכישוריו, ולמרפאה שפתח ברחוב אחד- העם הגיעו פציינטים מכל הסביבה: מראשון לציון בצפון ועד לגדרה בדרום. גם האוכלוסייה הערבית מהכפרים בסביבת רחובות, זרנוגה, קוביבה, סטריה, מרר ועקיר, הגיעה למרפאתו. רעייתו אילזה סייעה לו: היא הכינה את המכשירים הכירורגיים, עזרה בקיבוע השברים לגבס, וגם שימשה "כותל מערבי" לחולות המוטרדות בבעיותיהן. בתקופה ההיא טיפל קורט גם בפצועי האצ"ל באיזור, בחשאי כמובן. בתור שירות לציבור הצטרף ד"ר לוינסון ל"קופת חולים עממית" שהיום נקראת "מאוחדת", התמיד בכך שנים רבות, וטיפל בכמה דורות של משפחות ברחובות. ב-1951 עבר לבית פרטי (וילה) ברחוב הרשנזון, וקיבל חולים במרפאתו, כמעט עד ליומו האחרון.
מחלונות הבית הזה בקעו כל ליל שבת, צלילי מוסיקה קאמרית משובחת, מתוצרת עצמית. הרופא המצוין, ששמו הלך לפניו, היה גם פסנתרן מעולה. הוא שאף בנעוריו להיות פסנתרן מקצועי, אך בהשפעת אביו החליט, שהמוסיקה תהיה תחביב, ולמד רפואה. ברחובות הכיר את הזוג אפרים ומרים האס, נגנים מוכשרים בוויולה וכינור, ויחד איתם יצר הרכב קבוע. היה דרוש להם גם צ'לן לרביעייה הקאמרית הקלאסית, וראה זה "פלא": גבריאל, הבן היחיד של קורט ואילזה, למד לנגן על צ'לו, והשלים את החסר. בהרכב זה ניגנו לפני קהל אורחים פעם בשבוע, במשך עשרות שנים. לפעמים הוזמן להצטרף נגן אורח בכלי נוסף, או זמר/ת.
ד"ר לוינסון היה חבר פעיל בוועד של "אגודת חובבי המוסיקה ברחובות", יחד עם עוד אוהבי מוסיקה מושבעים. הם הביאו לרחובות נגנים מהשורה הראשונה בארץ, לסדרות קונצרטים ב"בית האיכר" ואחר כך באולם "ויקס". בשנת 1975 הוענק לד"ר קורט לוינסון עיטור כבוד "יקיר רחובות", לאות הוקרה על תרומתו לעיר ולתושביה.
הבן גבריאל לוינסון ניגן כמוסיקאי מצטיין בתזמורת צה"ל, ולאחר שסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, עבר קורס קצינים, ושירת כרופא צבאי במילואים. במלחמת ששת-הימים לקח חלק כרופא של גדוד שריון, והגיע איתו עד לתעלת סואץ.
משפחות לוינסון וזיולד התאחדו עם נישואי גבריאל ורות, בתם של שלמה וציפורה זיולד. היא ד"ר לכימיה ממכון ויצמן וגם אמנית (ציירת). נולדו להם שלוש בנות: דפנה (פרופסור למשפטים) רוני (עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית) ואורנה (רופאת נשים). לרות וגבריאל שבעה נכדים: שיר, טל, אביגיל, יערה, עידן, אביב ומאיה.
