עמרם נבו
בן אריה ויהודית מילנר, אנשי העליה השלישית. נולד בירושלים, ב- 6/4/1926. אח בכור לשמואליק נבו – חקלאי מעפולה, וליאק (יעקב) נבו – איש חיל האוויר. הוריו הקימו משק חקלאי בעפולה. כבר כילד צעיר נרתם לעבודה בשדה, בגן, במטע וברפת. בהגיעו לגיל 14 החליט אביו שעליו לעזור במשק במירב זמנו, והוא נאלץ לעזוב את ביה"ס. מכאן ואילך הרחיב את השכלתו בכוחות עצמו. עסק הרבה בפעילות תנועתית , בסמינרים ובהדרכה במסגרת הנוער העובד וב"הגנה". הלך להכשרת "חרמש" במסגרת הנוער העובד ושהה בעין גב ובנען. היה גם בקיבוץ החותרים. התגייס לפלמ"ח ב-1944 ושוחרר ב-1949. שרת בפלוגה ב'. מההכשרה עבר לפלי"ם, השתתף בקורס מפקדי סירות בקיסריה. היה בקורס חובלים האחרון של הפלי"ם והראשון של חיל-הים. מאוחר יותר שובץ על ידי הצבא ליחידת הקישור לאו"ם בצפון. יצא בשליחות של תנועת "הבונים" והסוכנות היהודית לקנדה למשך שנתיים, שם הדריך נוער יהודי ציוני, יזם טיולים ופעילויות בנוסח שהיה מקובל בתנועות הנוער בארץ. חניכיו אהבו אותו מאוד, ראו בו מודל להגשמה עצמית ודוגמא אישית לצבר הישראלי, חלקם אף עלו לארץ בהשראתו. הם הגיעו לקיבוץ אורים בנגב וחלק הגיעו למעין צבי ואח"כ עברו לגשר הזיו בגליל. בשובו לארץ התחתן עם שרה בר מכפר יהושע. ביחד עברו להתגורר בתחנת הניסיונות בגילת, ועמרם עבד בייעור בקק"ל. משם עברו לגבעת חיים איחוד והיו חברי קיבוץ. עמרם הקים את משק הילדים בקיבוץ, ותיעד בצילומים את חיי הקיבוץ החדש. בהיותו בקנדה החל לעסוק בצילום, רכש ציוד מתאים והדפיס בעצמו את התמונות. בגבעת חיים המשיך בתחביב זה, צילם בכישרון מאות תמונות מחיי המשק והדפיס אותן במעבדה קטנה שאירגן לעצמו. אחרי תקופה במשק ההורים בעפולה, עבר להיות מרכז משק בחוות הזרע יבור כשנתים, ועסק בייצור זרעים בגידולי שדה, בכותנה ובתירס. בהמשך נסע לפיליפינים (מטעם מש"ב – משרד החוץ) ובמשך שלוש שנים עסק בגידולי שדה בכלל ובכותנה בפרט בהיקפים גדולים מאוד. בדרכו חזרה לארץ סייר בכמה מדינות ואזורים באסיה ומשם המשיך לטיול באירופה יחד עם שרה. בחזרתו לארץ עברה המשפחה לעומר, ויחד עם שרה הקים משק פרטי – מטע ומשתלת צימחי נוי, ומאוחר יותר גם מטע בטנה ומשתלת בטנה. עבד שנתיים במדרשת שדה בוקר, ועוד כתריסר שנים במכון לחקר הנגב, במחלקה העוסקת בחקלאות מדברית. עמרם התאהב בנושא הבטנה והפך להיות "משוגע לדבר". המומחה מספר אחת לנושא בארץ ומאנשי המקצוע המובילים ברמה העולמית. מאז שנות השישים עסק בבטנה באהבה ובהתלהבות אינסופיות. הכיר בארץ כל עץ בטנה (פיסטוק) ,כל עץ אלה אטלנטית וכל חלקה שניטעה בארץ, בסיני ובגדה המערבית. שאף להקים חלקת נסיון שבעקבותיה יינטעו מטעי בטנה בארץ. הצליח גם לברור שני זנים שנרשמו על שמו בספר זכויות מטפחים. הגיע במסעותיו המקצועיים לאירן, לדרום אפריקה, לקליפורניה, לסין ולארצות מרכז אסיה. סיפורו בנושא הבטנה מתועד בארכיון הנגב ע"ש טוביהו. לקראת יום הולדתו השמונים וחמש הוציא לאור את הספר הבטנה ואני. בשנים האחרונות למד להשתמש במחשב, ועסק רבות בתחביבו השלישי – השפה העברית. הותיר אחריו את שרה אשתו, בת ובן, שבעה נכדים
