עליית תימן

תצלומיו של שלמה יפת

בעוד שסיפור מבצע עליית יהודי תימן ב-1949-1950 המכונה "על כנפי נשרים" מוכר וידוע לרובנו, הרי שמעט מאד סופר על עלייתם של 4,267  מבני יהודי תימן לארץ ישראל בשנים 1943-1944.  היו אלה ימי מלחמת העולם השניה, בהם לא ניתן היה להקצות אישורי עליה (סרטיפיקטים) ליהודי אירופה. שליחי הסוכנות היהודית  וגורמים ממלכתיים אחרים פעלו בקרב יהודי תימן ודחקו בהם לעלות ארצה, מתוך מאמץ לממש את הקצאת אישורי העלייה שהובטחו ב"ספר הלבן" בשנת  1939 ולהעלות כמה שיותר יהודים לא"י. במקביל פעלו גורמים אלו  אצל האימאם התימני, אשר  עקב הרעב והמצוקה ששררו בתקופה זו בתימן בשל  שנות בצורת שפקדו אותה, נענה לפניה ואישר לתת ליהודים היתרי יציאה. אלפי יהודים החלו לחצות את הגבול מתימן לכיוון עדן –  מושבת חסות בריטית בדרום תימן. היהודים קובצו ושוכנו במחנה במדבר, ליד הכפר פיוש, מחנה אשר הוקם בימי המלחמה כדי להחזיק בו שבויים. במרחק כשלושה קילומטר משם ניצב מחנה נוסף – מחנה מצעביין, גם בו שוכנו פליטים עולים. פיוש ומצעביין נוהלו על ידי צוות ואנשי סגל בריטיים ששכרה ממשלת עדן. יותר מאוחר נשלחו למחנה  רופא ישראלי ושלוש אחיות מישראל, כדי לסייע  ולהיטיב את התנאים הקשים במחנות.

שלמה יפת נולד בעדן בשנת 1921. בשנים 1943-44 עת שימש כמורה בקהילה היהודית של עדן הוא קיבל פנייה  מראשי הקהילה להתגייס ולסייע, יחד עם אחרים,  בטיפול בפליטים שהגיעו תשושים וחסרי כל  מתימן.  שלמה יפת נענה מייד לבקשה וסייע בניהול המחסן במחנה ובחלוקת מזון לעולים. במקום הוקמו מעבדה ומרפאה לטיפול בעולים שסבלו מתת תזונה וממחלות. את המחנה ניהל אז ד"ר דוד אולמן, ובידו סייע צוות מקומי וכן שליחים מארץ ישראל: האחיות ציפורה פרידמן-מקוב, רחל משאט ויהודית קפרא.  ביולי 1944 קיבל שלמה את הסרטיפיקט המיוחל ועלה אף הוא לארץ ישראל כעולה וכמלווה לקבוצת עולים, במסע ארוך  שחצה ים ויבשה, דרך סודן, סואץ, עין מוסא, סיני והתחנה הסופית – מחנה 'שער העליה' ליד חיפה. בישראל התנדב שלמה  לשירות האצ"ל ועם קום המדינה הצטרף לשורות צה"ל.

בשנת 1950 הגיעה אל שלמה פניה מנציגי הג'וינט בישראל, לחזור לעדן ולסייע בהבאת העולים שגדשו את מחנה חאשד באלפיהם ופניהם לארץ ישראל. שלמה, למוד הניסיון,  הגיע למחנה וסייע – הפעם כשליח הג'וינט. בכל תקופות שהייתו במחנות העולים, החזיק שלמה מצלמה פשוטה ובה הנציח את החיים במחנות. הוא צילם את העולים במחנות, גברים נשים ותינוקות בני יומם, כמו גם את כוח העזר המקומי, את השליחים, רופאים, אחיות ועובדי מעבדה. את צילומיו מסרה לי בתו גילה שמע.