רינה (מרגלית) ויונה ירחי
יונה ירחי רבניצקי בן מיכל ואליהו , נפל ביום כ"ז בחשון תשי"ז (01.11.1956) בן 40 בנופלו
בן אליהו ומיכל. נולד ביום י"ג בשבט תרע"ו (18.1.1916) באודיסה. משחר-ילדותו גדל בבית ספוג תרבות עברית ורוח ציונית. גדולי סופרי-הדור היו נכנסים ויוצאים בבית זה, ועבודת הסב, י"ח רבניצקי, עם ח"נ ביאליק, הישרתה רוח מיוחדת בכל. בשנת 1921 עלתה לארץ משפחת רבינצקי בתוך קבוצת-סופרים מאודיסה. יונה למד בגמנסיה העברית "הרצליה" וסיים את לימודיו בה. בגיל ט"ז הצטרף לתנועת "החוגים", בה ראה דרך לעצמו והשלמה לאוירה הציונית של הבית בו גדל. בערך באותה תקופה הצטרף לקבוצת "המקשר" שה"הגנה" אירגנה בקרב בני-התנועה. בסיימו את לימודיו בגיל י"ז יצא להכשרה בנען יחד עם חבריו ב"חוגים" ושם המשיך לעסוק בענייני-ה"הגנה. בשנת 1934 הלך לקבוצה שליד המעיין, היא קבוצת "החוגים". בהיותו ב"מחנות העולים" התבלט יונה בערנותו והיוה בהם את הרוח החיה. הוא נתחבב על החברים וכמה שירים שנכתבו עליו הפכו להיות פופולריים בקרב הנוער שבמשק והידוע בהם הוא "אהבתי את יונה". לאחר זמן מועט קיבל תפקיד של מרכז-עבודה בתעלת-הגלבוע. מאז מילא תפקידים רבים בקבוצה ומחוצה לה. לבסוף ירד לסדום, אשר לא רק היתה מקור-הכנסה חשוב אלא שימשה גם עמדה קדמית במלחמה לעבודה עברית. בין שאר עבודותיו שם הקים את תחנת-הרדיו הראשונה של ה"הגנה", ולפני צאתו את סדום, כתום שלוש שנות-שהותו שם, ריכז קורס לקשרי-רדיו. אז חזר לבית-השיטה, ומתוך שאיפה לישב בשלווה הקים משפחה ורצה לעסוק בענף חקלאי, אך בשנת 1939 גויס לעבודה בתחנת-הרדיו המרכזית של ה"הגנה" ולהדרכה בקורסים שונים. בהיוולד בתו הראשונה שוחרר מתפקידו לזמן קצר ובחזרו נבחר מייד למרכז סידור-העבודה במשק. אבל בשנת 1941 גויס שוב לעבודה במנגנון-ה"הגנה". בימי מלחמת-העולם השניה נתמנה למפקד פלוגות-הנוטרים בגוש-חרוד ובגוש בית-שאן. בשנת 1941 נמשך יונה לרעיון המודיעין הצבאי והתחיל לטפחו בסיורים מתמידים ורישום כל פרטיהם – חומר, שאחרי כינוסו ומיונו, היוה את תיקי-הכפרים של הסביבה. כשפרצה מלחמת-הקוממיות והוקם גדוד "דרור" האחראי לאיזור המשתרע מעמק-זבולון ועד לירדן, סופח אליו יונה ועסק בו בארגון צוות-המודיעין ובסיורים; לאחר תקופה קצרה הועבר לגדוד "גדעון". ביום עסק במודיעין ובסיורים, ובלילה – במיקוש ובחבלה. השתתף בכיבוש בית-שאן והיה בין הראשונים לכניסה לעיר; השתתף בכיבוש זרעין ובמלחמה נגד ג'נין; עם כיבוש נצרת וסביבתה הוטל עליו ועל מפקדי-מודיעין אחרים לקבל את כתבי-הכניעה מכפרי-הסביבה ולאסוף את הנשק; עשה רבות לטיהור הגליל וגירוש צבא קאוקג'י מן הארץ. לאחר-מכן עסק בפעולות סיור וטיהור ברחבי-הגליל עד שהחטיבה הועברה לנגב. כתום מלחמת-הקוממיות חזר הביתה והתחיל לעבוד במוסך ובין שאר "התעסקויותיו" שם שימש כמיישר הידורים, כבלם לחיכוכים המתגלעים לפעמים בין עובדים, וכשהוא עצמו היה מעורב בסכסוך היה כובש את רוגזו ומסתלק ממנו מתוך הלצה לבבית, כיד ההומור הטובה עליו מאז ימי-נעוריו. כמו בימי היותו בתוך אחיו-לקרב כן המשיך לגלות את ידידותו ונטייתו החברתית בתוך קיבוצו ועשה כל מאמץ ליצירת הווי חי ולבבי בקרב החברים. לבסוף התפנה לתיקון טרקטורים והתחיל לומד את המקצוע ברצינות וביסודיות האפייניות לו. אך כעבור זמן לא רב נבחר כמרכז סידור-העבודה. בכל שטחי-העבודה חתר לקראת יעול והתמסר בראשונה לחדר-האוכל ומטבח בראותו ענף זה כחטיבה כוללת, אחת מנקודות-המוקד של הקיבוץ כולו. בתפקידו זה של מתכנן, מבצע ומחנך עשה ללא-ליאות מתוך קפדנות ותבונה, דקדקנות וחיוך – והצליח. בין השאר גילה נטיה ואהבה לצמחיה שבארץ, אשר למד להכיר מאז התחיל בסיוריו לארכה ולרחבה – וכתוצאה מכך נטע ליד ביתו גן בוטני המהווה אוסף נאה של פרחי-הארץ למיניהם. כל ימיו היה איש סדר, משטר וחוק ותבע אותם גם מזולתו. יחד עם זה היה איש אמונה וחזון והאמין בכנות בדרך החלוציות הקיבוצית ובאדם הנושא אותה. בדצמבר 1955 תבעה מזכירות-הקיבוץ-המאוחד לגייס אותו לוועדת-הבטחון שלה. הוא, אמנם, התנגד לכך בגלל שנות טלטוליו ונדודיו, לרגל שירותיו ותפקידיו, אולם מפני שמצב-הבטחון החמיר גויס שוב ונעשה אחראי לבטחון ישובי-הקיבוץ בכל צפון-הארץ – מחדרה ועד גבול לבנון-סוריה: נסע ממשק למשק, התריע על הסכנות ועורר לכוננות בטחונית לקראת מצב-מלחמה, ויחד עם זה עשה ככל האפשר להמשיך בחייו הסדירים עם בני-משפחתו מתוך רצון שקשריו עם ילדיו לא יתרופפו. לתפקידו זה גויס למשך שמונה-תשעה חדשים, אך באין לו מחליף נשאר בתפקידו בוועדת-הבטחון של הקיבוץ. חודש-ומחצה לפני מערכת-סיני נקרא להתיצב לדגל – וגם הפעם כקצין-מודיעין חטיבתי בדרגת סרן – וביום כ"ז במרחשון תשי"ז (1.11.1956) נפל בקרב אבו-עגילה בעת הסתערות על מוצביו, בהיותו בזחל"ם הראשון יחד עם מפקד-החטיבה, סגן-אלוף גלינקא. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בשלח וביום ו' במרחשון תשי"ח (31.10.1957) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות שבקיבוצו. הניח אשה וארבעה ילדים.
רינה נולדה בשנת 1915 למיכאל ושושנה מרגלית בדטרויט, ארה”ב.
הוריה היגרו מבוברויסק לאמריקה ושם נישאו.
רינה הלכה לגן הילדים היהודי הראשון שנפתח בדטרויט.
בשנת 1928, כשמלאו לרינה שלוש-עשרה, עלתה ארצה עם הוריה. הם התיישבו בתל-אביב הקטנה ורינה החלה ללמוד ב”גימנסיה הרצליה”. היא הצטרפה לתנועת “הצופים”, שם הכירה חברים שאיתם הצטרפה לתנועת “המחנות העולים”.
בשנת 1935 יצאה רינה להכשרה ברעננה, ואחר-כך, באוגוסט 1936 יצאה עם אנשי “הקיבוץ המאוחד” לסדום, שם עבדה במפעל האשלג. בסדום פגשה את יונה ירחי.
כשחזרו רינה ויונה לבית-השיטה, הם נישאו בנובמבר 1938 וכאן נולדו ילדיהם נורית, עמיחי, חנה ושושי. בשנים הראשונות עבדה רינה כמטפלת וכמורה של קבוצת נערים, ניצולי שואה שבאו לבית-השיטה. בזמן הפילוג ב”קיבוץ המאוחד” רצתה רינה לעבור ל”איילת השחר” כי היתה מפא”יניקית. יונה לחץ עליה להישאר בבית-השיטה וכל השנים ליוותה אותה תחושה קשה על שלא הלכה עם חבריה לאיילת-השחר. רינה המשיכה להיות פעילה בסניף הקטן של מפא”י שנשאר בבית-השיטה.
לאחר הפילוג עברו רינה ויונה להתגורר בית הבוץ שנבנה כעמדת שמירה בקצה המשק, ומאז, במשך חמישים שנה, היה זה ביתה של רינה.
בשנת 1956 נפל יונה ב”מבצע קדש” ומאז חייתה רינה במשך ארבעים ושש שנים לבדה, גידלה את ארבעת ילדיה.
בשנת 1965 עברה רינה ללמד אנגלית בבית-שאן, ושם עבדה שבע שנים. בשנים שבאו לאחר מכן הכינה רינה צעירים רבים לבחינת הבגרות באנגלית, וסייעה לכל מי שפנה אליה.
רינה היתה אידיאליסטית אמיתית והאמינה בקשר החזק לארץ ישראל ולמדינת ישראל. היא הרבתה לטייל בארץ, השתתפה בכנסים לידיעת הארץ, השתתפה בחפירות ארכיאולוגיות והעבירה את החוג לידיעת הארץ במסגרת בית-הספר לבוגרים בבית-השיטה. רינה הקימה בבית-השיטה את מוזיאון “היו זמנים” בעמדת הטרנספורמטור, ואכזבתה היתה גדולה כשמפעל זה קרס.
ביתה של רינה היה תמיד פתוח בפני כל מי שחיפש פינה חמה בבית-השיטה. היא אימצה ילדי-חוץ רבים, פתחה ביתה בפני מתנדבים ואולפניסטים, והדריכה את האולפן בטיוליו ברחבי הארץ. ביתה של רינה שימש גם כפינה חמה לכלבים וחתולים רבים.
בדצמבר 2001 התכנסו כל בני המשפחה הרחבה כדי לחוג את יום הולדתה השמונים ושבע של רינה והיה זה מעמד מרגש לכולם.
בחודשים האחרונים הלכה רינה ונחלשה לאחר שחלתה, ובבוקר מתה “מיתת נשיקה” כראוי לצדיקה אמיתית והיא בת שמונים ושמונה שנים.
